מה למדתי מחג השבועות על לסתום את הפה, שקט נפשי ויצירה. לא פוסט על דיאטה

את חג השבועות האחרון סיימתי עם טעם של עוד בפה - עוד פשטידה, עוד עוגה, ועוד הרבה מאד גבינה.

Photo by Taylor Walling on Unsplash

לכן, לא היה מפתיע שעם צאת החג הרגשתי חוסר גמישות ומחסור אנרגיה בכל פעם שרציתי לזוז ולנוע כמו לפני החג. בטן מלאה, כבדות כללית, ורעב תמידי לאכול (בעיקר לנשנש) ממש העיקו עליי. גם המחשבה לצאת ולרוץ ולנסות לחזור קצת לכושר - נראתה בלתי אפשרית. ואז הבנתי שלפני הכל, אני צריך פשוט לסתום את הפה. לפני ריצה, לפני כושר - השלב הראשון הוא לאכול פחות. לא התכוונתי להרעיב את עצמי, אבל במשך מס׳ ימים הכנסתי לפה בערך 60% מכמות האוכל שהייתי אוכל בכל ארוחה. זה היה קשה, אבל זה עבד. חג שבועות והכבדות שהוא השאיר לי כמזכרת, הבהיר לי שלפעמים, השלב הראשון הוא קודם כל *לצרוך פחות.* באופן מפתיע, זה התחבר לי לכל מה שקשור לבניית הנוכחות המקצועית. נשאלתי לא פעם ולא פעמיים מה השלב הראשון לבניית מיתוג אישי והרחבת רשת הקשרים המקצועית. אני תמיד עונה שהשלבים הראשונים הם אקטיביים - ליצור תוכן, למפות מטרות, לבנות קהילה ועוד. אני מתחיל לחשוב שהשלב הראשון הוא דווקא *לצרוך פחות.* ובמקרה שלנו - לצרוך פחות רשתות חברתיות, פחות חדשות, רכילויות, נטפליקס. בקיצור, להוריד את כמויות הרעש. להתכנס פנימה - ולהחזיר את השקט המחשבתי. השקט הפנימי הוא הבסיס לגמישות ולקלילות המחשבתית והיצירתית שבורחת לנו בגלל הפצצת המידע והרעיונות שאנחנו לועסים ומכניסים פנימה, ובדיוק כמו עם האוכל, מכבידים עלינו מחשבתית. תצרכו פחות, תצרו יותר.